הסנקציות שהופעלו על דרום אפריקה
כשהתחיל המאבק הבינלאומי, NAC הביאה את התמיכה של הודו ושל מדינות אפריקה, והמפלגה הקומוניסטית הביאה עמה את התמיכה של ברית המועצות ושל המדינות הקומוניסטיות במזרח אירופה. המדינה הראשונה באו"ם שתמכו במאבק השחורים נגד משטר האפרטהייד, הייתה הודו. האו"ם הקים ועדה בראשות אנוגה רדי ההודי. בעצרת הכללית של שנת 1961, העלו לסדר היום את הנושא של הסנקציות, וביתר שאת בעצרת של 1962. לצד השחורים נמצאו הגוש הסובייטי כולו, מדינות העולם השלישי והודו. כל המדינות הללו תמכו בהטלת סנקציות על דרום אפריקה, בשנת 62.
המחנה המערבי, בראשות ארה"ב ובריטניה, התנגד בתוקף להטלת סנקציות על דרום אפריקה. בדיון שהתנהל בשנת 1962, כל העולם הלא-דמוקרטי הצביע בעד הסנקציות, וכל הגוש הדמוקרטי התנגד. 62 תמכו בהטלת הסנקציות, 16 התנגדו לכך ו23 נמנעו ("ישראל הצביעה עם כל השוורצע", ליאל). בדיון שהתנהל בכנסת באותה שנה, גולדה מאיר תמכה בהטלת הסנקציות על דרום אפריקה, לשם שחרור דרום אפריקה. מנחם בגין התייחס לעובדה שארה"ב לא תומכת בהטלת הסנקציות, וכן להפסד האפשרי לישראל אם תנתק את קשריה עם דרום אפריקה, וביקר את ממשלת ישראל על כך שתמכה בהטלת הסנקציות. ההחלטה, שהתקבלה ברוב קולות, לא השפיעה באופן ישיר ומעשי על המצב בדרום אפריקה. מדובר היה בהחלטה הצהרתית, בעיקר. המדינות שהצביעו בעד הסנקציות, לא היו חזקות מבחינה כלכלית, ולא הצליחו להשפיע על מועצת הביטחון שתממש את הסנקציות. בסוף שנות השישים, משטר האפרטהייד החל לרצוח את אנשי ANC הגולים באירופה.
המאבק גלש למדינות המערב, ובהמשך גם לארצות סקנדינביה. שבדיה ונורבגיה היו באותה תקופה מדינות עם חברה אזרחית מפותחת מאוד: איגודי עובדים, איגודי קניות וכיוצ"ב. בשנת 1963, הוענק פרס נובל לשלום לנשיא ANC. כאשר הגיע לשאת את הנאום באוסלו, קרא נשיא המפלגה לממש את הסנקציות על דרום אפריקה. ארצות סקנדינביה פרשו מהמחנה המערבי, וקראו אף הן להטיל סנקציות. אולם, הנושא עדיין לא הצליח להגיע למועצת הביטחון. בדרום אפריקה, החלו מלחמות בין גורמים קולוניאליסטים המזוהים עם המערב, לבין גורמי שחרור לאומי, המזוהים עם ברית המועצות. דרום אפריקה תמכה כל הזמן בארגונים הפרו-מערביים. הבית הלבן לא הסכים להטיל סנקציות בשום אופן, לכל אורך שנות השישים. בסוף שנות השישים, נרצח מרטין לותר קינג בארה"ב.
השיח בארה"ב היה שיח של זכויות אדם ושל חירות. תנועת השחרור בארה"ב וכן איגודים מקצועיים במדינה (שהיו משמעותיים מאוד בתקופה) פתחו במאבק בתוך ארה"ב, לקדם את המאבק באפרטהייד. במדינות היותר ליבראליות בארה"ב, בצפון ובדרום, הוחלט להחרים סחורות דרום אפריקניות, וכן לקרוא לחברות אמריקניות שלא להשקיע בדרום אפריקה. זה עוד לא גלש לרמה הממשלתית. בבריטניה, הייתה דילמה דומה. הממשלה סירבה לקבל את האפשרות של הטלת סנקציות. אולם, בקרב האזרחים נוצרה תחושה אחרת. רבים מצמרת ארגון ANC ישבו בלונדון, לצד ארגוני זכויות אדם שפעלו במדינה. נוצר שיח של זכויות אדם, שגלש גם לתקשורת הליבראלית בבריטניה. מצד שני, היה קשר הדוק בין ממשלת בריטניה לבין דרום אפריקה. כל האירועים הללו לא השפיעו ממש על דרום אפריקה. בשנת 1977, הגוש התומך בשחורים הורכב מהמדינות הקומוניסטיות, מדינות העולם השלישי וארצות סקנדינביה (ישראל כבר לא בעסק). מדי שנה, המשיכו לאשר את הרעיון של הסנקציות, מבלי לעשות שום דבר בנידון. בשנת 77, הגוש הצליח להעלות לדיון במועצת הביטחון את האפשרות של הטלת אמברגו נשק על דרום אפריקה. האמברגו עבר ללא וטו, ונאסר על כל חברות האו"ם לעבור עליו.
הייתה זו הפעם הראשונה מזה 15 שנה, שהנושא הצליח להיכנס למועצת הביטחון ואף עבר בהצלחה. ההחלטה להטיל אמברגו נשק לא שינתה כלום לגבי מכירת נשק לדרום אפריקה. אולם, היה לה אפקט פוליטי מאוד משמעותי. שנות השמונים נפתחו בצורה אחרת לגמרי. במחצית הראשונה של שנות השמונים, נוצר דיון רציני בתוך אירופה לגבי הטלת סנקציות על דרום אפריקה. באותה תקופה, הEEC (15 מדינות) החל לפעול כבלוק. בתוך הגוש הזה היו מדינות שכבר קיבלו החלטות נגד דרום אפריקה. אולם הגוש של EU בתוכו סירב להטיל סנקציות על המדינה (בראשות תאצ'ר).
בארה"ב שלט רייגן, שגם הוא התנגד לאפשרות הסנקציות. ב1985-6, הנושא עלה לדיון במוסדות הEU. מדינות רבות לחצו להצטרף לסנקציות, וב1986, זה אכן קרה. האיחוד האירופי קיבל החלטה להטיל סנקציות על דרום אפריקה. ההחלטה כללה כאחד עשר סעיפים (לא לתיירות, לפחם, לקשרי תיירות וכולי). רוב הסעיפים היו כלכליים, אך היו גם תרבותיים ואקדמיים. ברגע שEU קיבל את רעיון הסנקציות על דרום אפריקה, נוצר גוש ענק בעד הסנקציות, שמולו נמצאו רק ארה"ב, ישראל וטייוואן. ארה"ב נשברה מיד, כיון שלא יכולה לעמוד לבדה לצד דרום אפריקה. ברגע שארה"ב הצטרפה, כל העולם כולו יצא נגד דרום אפריקה. הממשלות בכל מדינה ומדינה, קיבלו החלטות להטיל סנקציות על דרום אפריקה. החברות הכלכליות נאלצו להפסיק את הסחר עם דרום אפריקה, בהוראת ממשלה. בהערת אגב, בשנת 1975, הועברה החלטה באו"ם שציונות היא גזענות ואפרטהייד. באוקטובר 1986, ישראל הייתה המדינה היחידה בעולם שלא הטילה סנקציות על דרום אפריקה. שרים בממשלה החלו לקרוא לישראל להצטרף. כאשר אירופה וארה"ב מצטרפות לחרם, המשק הדרום אפריקאי נמצא במצוקה קשה מאוד. הכלכלה בדרום אפריקה הייתה מבוססת על ייצוא של חומרי גלם וייבוא של מוצרים מהמערב.
בעקבות הסנקציות, מוצרים רבים היו חסרים במדינה, והמדינה נותרה עם חומרי גלם רבים מבלי לייצא אותם. הקשר עם ישראל הפך לעניין חשוב מן המעלה הראשונה, עבור הדרום אפריקנים. ישראל הייתה מדינה עם תעשיות מסוגים שונים, וכיון שזו הייתה היחידה שלא הטילה סנקציות, דרום אפריקה יכולה לשרוד. ישראל החלה להעביר מוצרים לדרום אפריקה, וטענה בפני העולם שהיא מחויבת לעשות זאת על סמך הסכמים ישנים יותר. הלחץ כלפי ישראל בעולם החל לגבור. החברות האירופיות והאמריקניות הפסידו מניתוק הקשרים עם דרום אפריקה, וישראל הרוויחה מזה. לישראל נוצרה תדמית שלילית ביותר בעולם, בתור המדינה היחידה בעולם שלא הטילה סנקציות על דרום אפריקה. 1987- ממשלת הרוטציה בישראל. הממשלה הזו כלל לא חשבה להטיל סנקציות על דרום אפריקה, כיון שזו הייתה הקניינית מספר אחת של נשק מישראל. ישראל פיתחה עבור הדרום אפריקנים מטוסי קרב, טנקים ועוד.
בתוך ממשלת האחדות הרוטציונית, היה קבינט מדיני-ביטחוני, שהתבסס על חמישה שרים מהליכוד וחמישה שרים מהעבודה. בקבינט הזה ישב רוב של שרי ביטחון לשעבר. סנאטורים בארה"ב החלו לבקר את ממשלת ישראל, וכך גם התקשורת העולמית. בישראל היה הרבה נשק לייצא. זו החלה לייצר נשק אחרי אמברגו הנשק הצרפתי עליה, וכיון שלא ניתן לייצר מעט, ישראל הזדקקה לשוק הדרום אפריקני. דרום אפריקה הייתה תחת סנקציות של כל העולם, וכך נוצר שילוב אינטרסים ייחודי. ממשלת ישראל נחלקה באופן ברור: כל שרי הליכוד התנגדו בתוקף לסנקציות על דרום אפריקה. הם היו נתונים ללחצים רבים מצד הקהילה היהודית בדרום אפריקה, שלא לעשות זאת. החוגים הליבראליים בתוך מפלגת העבודה לחצו על פרס, שר החוץ, להכניס את ישראל למחנה הסנקציות. הצעד המכריע, שהניע את שמיר ואת רבין, היה ההחלטה בקונגרס האמריקני. זו החליטה שמדינות שמוכרות נשק לדרום אפריקה, לא תקבלנה סיוע בנשק אמריקני. האמריקנים בדקו מי מוכר נשק לדרום אפריקה, וגילו כי שש מדינות עושות זאת. שתיים מתוכן היו מדינות שבהן הממשלות לא ידעו על מכירת הנשק, וזו הייתה יוזמה של סוחרים. בשלוש מתוכן זו הייתה יוזמה של סוחרים פרטיים, בידיעת הממשלה.
במדינה אחת בלבד, הממשלה מכרה נשק בעצמה: ישראל. ועדת החוץ האמריקנית קבעה שאם שש המדינות הללו תמשכנה למכור נשק, הן לא תקבלנה סיוע מישראל. שתי המדינות הראשונות היו מדינות מערביות שלא קיבלו סיוע מארה"ב, אך ישראל קיבלה ממנה סיוע משמעותי. רבין הבין שישראל חייבת להכריע: האם להמשיך לגלגל כספים עם דרום אפריקה, בשווי של 2 מיליארד, או לקחת את הסיוע האמריקני, בשווי של שלושה מיליארד? הסיכון בהפסקת הקשר עם דרום אפריקה היה להפסיק לגמרי את הייצור בתעשיות הביטחוניות. במרץ 1987, הדיון הועלה לפורום העשרה. ממשלת ישראל קיבלה החלטה שכללה כמה דברים: לצמצם את קשרי ישראל עם דרום אפריקה, לא למכור נשק לדרום אפריקה, לגנות את משטר האפרטהייד וכן הלאה. ההחלטה עברה ברוב של 6 נגד 4. בספטמבר 87, התקבלה החלטה מפורטת יותר על הסנקציות, שדמתה למבנה האירופי. ישראל הצטרפה לקואליציה הבינלאומית, והסנקציות שהטילה היו המסמר האחרון בארון הקבורה הדרום אפריקני. בפברואר 1990, ממשלת דרום אפריקה שחררה את נלסון מנדלה מהכלא. תהליך הסנקציות החל בשנות החמישים, והתגלגל לאיטו תוך שמדינות נוספות מצטרפות, עד לנפילתו בשנות התשעים. משטר האפרטהייד נפל בזכות המאבק הבינלאומי, ובזכות שיתוף הפעולה בין כל המדינות כולן.
תגיות:
דרום אפריקהמשטרים- מאמרים דומים
- מאמרים נוספים של RoyNovel
- אודות RoyNovel
- מידע נוסף
מאמרים דומים
- חתונה אזרחית
- יוסי לוי יועץ שיווק באינטרנט
- מה חשוב לדעת על חתונה ביום שישי?
- קידום אתרים אורגני
- מה נייחל לנו לשנה החדשה. שהאליטות,הממשל,המנהיגים,יקבלו החלטות נועזות ויתאחדו
- עו"ד רונן אורן
- שר השיכון אטיאס כל הכבוד!!
- קשרי ממשל – מקצוע שלומדים
- הצלחתם של ארגונים בינלאומיים
- ארגון אסיאן
- המעצמות נגד ARF
- עקרונות ונורמות של ARF
- לשם מה ARF?
- מצד ההגמון
- שינוי תמריצים במדינות באסיה
- האם ASEAN רלוונטי?
- חברות APEC
- יוזמת מהטיר בן-מחמד והדילמה היפנית
- APEC במבחן התיאוריה
- הישגי אסיאן